הקשר בין מס לאושר

הקשר בין מס לאושר – תפקיד המדינה במקסום האושר/תועלת/רווחה של התושבים

עו”ד מריו סלצ’ובסקי

1. מבוא

כאשר מדברים על מדיניות מס אומרים לנו המומחים בתחום שיש קשר בין מס לאושר ואני הבעתי תמיהה אודות חיבור המילים “אושר” ו”מיסים” יחדיו. היות שאני אדם בוגר בעל ניסיון רב, הן בפן האישי והן בפן המקצועי, התמיהה חזקה אף יותר. לאורך 27 שנים בהם אני עוסק בתחום עריכת הדין, נחשפתי לתיקים רבים, ובפרט לקוחות ודיונים בבתי המשפט השונים. כמובן שהפן האישי פורס לא מעט ניסיון גם כן. טיילתי במקומות שונים בעולם, וביניהם מקומות אקזוטיים עד מאוד, הקמתי משפחה, ובאין מנוס, שילמתי בחיי מיסים רבים משלל סוגים, ולפיכך, גיליתי קושי אמיתי במציאת קשר בין מס לאושר. בדיעבד, יתכן שלא רציתי במציאת קשר מעין זה.
אושר מהווה מילה גדולה בכל הקשר ובכל היבט, ובפרט- בתחום של מדיניות מס, אני סבור כי לא נעשה למילה “אושר” שיווק מוצלח. בהתאם לכך, אני בוחן במאמר זה את תפקידה של המדינה בכל הנוגע לסיפוק אושר בקרב אזרחיה ואחריותה בהתאם.

בשנים האחרונות נעשו הרבה מחקרים על המושג “אושר”. כפי שנראה בהמשך, לאורך מרוצת השנים, גרמו לנו להאמין שזה לא חשוב מה אנשים אומרים על מידת האושר שלהם. יתרה מכך- שכנעו אותנו שככל שאנשים צורכים יותר, כך הם יהיו מאושרים יותר. האמנם?
כידוע התמ”ג הינו מדד שבוחן את התוצר המקומי הגולמי של מדינות העולם ומשווה ביניהן. כפי שיפורט בהמשך, יש כאלה שטוענים כי התמ”ג אינו מדד ראוי להביט דרכו על העולם מהסיבה הפשוטה שהוא מתעלם מהרכיב החשוב ביותר בחייהם של בני אדם – האושר. ההבנה כי התמ”ג מוגבל וכי נדרשת לו חלופה הולכת ומתפשטת.
למרות האמור לעיל, תומכי התמ”ג מצדם טוענים שחרף חסרונותיו, הוא בכל זאת עדיף על מדד האושר.

במאמר זה, ארחיב על המקרה של מדינת בהוטן, מדינה שיש לה מדד אושר. בגין כל החלטה המדינה מנסה לבחון האם זה יגדיל או יקטין את סף האושר של החברה. אני אנסה להשוות בין אלה שטוענים שמדד האושר הוא המדד החשוב לאלו שטוענים כי התמ”ג הינו מדד יותר מדויק ונכון לביצוע השוואות בין מדינות בנושא של מדיניות חברתית.
בעוד שמדינות העולם המודרני מודדות את שיעור הצמיחה שלהן על פי נתוני המשק ושואפות למלא את קופותיהן הלאומיות בעושר, במדינת בהוטן מודדים את מצב האומה על פי נתוני הנפש, ושואפים למטרה לאומית נעלה יותר: צבירת אושר.

2. מדיניות חברתית-כלכלית – תפקיד המדינה נוגע ליעילות וצדק חלוקתי – הטלת מיסים

כאשר אנחנו מדברים על מדיניות, חשוב להתרכז במדיניות חברתית-כלכלית. באשר אנחנו בוחנים את ההצדקות לקיומה של מדינה – חשוב לציין שיש צורך בשלטון עם כוח כופה, בעיקר לצורך הטלת מיסים; וזאת מכיוון שאנחנו צריכים לממן מוצרים ציבוריים. מוצר ציבורי הוא מוצר שכולם נהנים ממנו אך לא ניתן להגביל את השימוש בו, ולכן כדי שהוא יווצר מלכתחילה חייבים לתת למישהו כוח כפייה כדי שכולנו נוכל ליהנות ממוצרים ציבוריים. גם אם אנחנו לא מעוניינים בצדק חלוקתי, נרצה רמה מסוימת של צדק חלוקתי לכל הפחות בהקשר של שוויון הזדמנויות.
מכאן כי תפקיד המדינה נוגע ליעילות ולצדק חלוקתי. אלו שני הפרמטרים הרלוונטיים. המושג “יעילות” רלוונטי לצורך התגברות על בעיית הטרמפיסט בהקשרי מימון של מוצרים ציבוריים. בצורה רחבה יותר מדובר בנושא של החצנות – חיוביות או שליליות.

בהקשר של יעילות רוצים למקסם את “עוגת” המשאבים שברשות החברה בכללותה, ואילו בהקשר של צדק חלוקתי נרצה לחלק את העוגה באופן כלשהו. עשוי להיות מתח בין יעילות לבין צדק חלוקתי. נניח דיכוי רצון של אנשים לעבוד באמצעות המיסוי- הטלת מס על הכנסה גורמת לאנשים לרצות לעבוד פחות מכיוון שהפנאי מנגד, אינו ממוסה, ולכן הוא יותר “זול”. גם מס על צריכה מדכא את הרצון לעבוד, כי אנשים עובדים כדי לצרוך, ושוב כאשר הפנאי לא ממוסה, הוא זול יותר. לכן למעשה ע”י המיסוי אנחנו מקטינים את עוגת המשאבים.

אנחנו צריכים למצוא את הנקודה האופטימלית, וזאת באמצעות פונקציית הרווחה המצרפית – SWF. את הביטוי הזה יהיה ניתן למקסם=להשיא. רווחה היא למעשה אושר. דברים רבים גורמים לנו לאושר, ובמידה רבה צריכה היא אחד מהם. נשים לב שישנה תועלת שולית פוחתת מצריכה – זהה לתועלת שולית פוחתת מהכנסה; ככל שצורכים יותר, התועלת שלנו פוחתת. זו הנחה מציאותית – נניח אדם חסר כל אמצעים, שמקבל 100 ₪, ככל הנראה הדבר הראשון שיעשה איתם הוא יאכל (שירכוש באמצעותם הוא מזון), עם ה-100 הבאים יקנה אולי דיור, ביגוד וכו’. ברור שהוא נהנה גם מה-100 הנוספים שקיבל, אבל כנראה שפחות ממה שנהנה מה-100 הראשונים. להרבה דברים שגורמים לאושר אין תועלת שולית פוחתת, אבל מצריכה זה נכון.
את הרווחה לא חייבים להעביר בכסף, אלא ניתן לעשות זאת בשווה כסף – נניח העברה של מזון. זה לא בהכרח נובע מאלמנט של פטרנליזם, אלא גם מכך שכדאי לנו כחברה שאנשים יאכלו, לדוג’, ויהוו נטל מופחת על החברה – כלומר יש לכך החצנות חיוביות.

לדוגמה, בחודש דצמבר 2016 הייתי בקובה וראיתי כיצד דואגים לרווחה של התושבים בשווה כסף, בתלושי מזון לכל התושבים בכדי להבטיח מינימום כמות של אוכל, דואגים לבריאות חינם לכולם (כולל טיפולי שיניים) וכן לחינוך חינם לכולם, כולל לימודים גבוהים באוניברסיטה. כידוע השיטה אינה “מושלמת” וכעת כשקובה נפתחת באופן הדרגתי למערב, בעיקר באמצעות התיירות הנכנסת, נוצרים פערי תרבות, נוצרות השוואות של רמות החיים בין הקובנים שגרים בקובה לבין הקובנים ש”הסתדרו טוב מבחינת כלכלית” וגרים בתנאים טובים במיאמי, ארה”ב.
כידוע קומוניזם היא שיטה כלכלית-חברתית המתבססת על האידאולוגיה המרקסיסטית ובה רוב מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות מוסדות חברתיים, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי. מונח זה הפך לנפוץ בזכות פרסום המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס, שם תואר הקומוניזם כשלב הבא בהתפתחות החברה האנושית ובו יפתרו מצוקות האדם והחברה אשר נגרמו בידי השיטה הקפיטליסטית. הקומוניזם שואף להביא, לבסוף, לחברה נטולת ממשלה ומעמדות, אך שלב חשוב בדרך למטרה זו הוא הנהגת מדינה סוציאליסטית בה ההון נמצא בבעלות הממשלה. ניסיונות עבר ליישום הקומוניזם לא הגשימו את ייעודם האידאולוגי להתקיים ללא ממשלה ומעמדות, ולכן יש הנוהגים לומר כי “קומוניזם אמיתי” מעולם לא נוסה.
קובה, השוכנת בים הקריבי, הפכה למדינה קומוניסטית בעקבות מהפכה שהונהגה בידי פידל קסטרו וארנסטו צ’ה גווארה בשנת 1959.

יצוין כי השיטה בקובה אינה “מושלמת” כאמור למרות שממשלת קובה מנסה להציג בעיקר את יתרונותיה. לדוגמה מי שמקבל תואר חינם באוניברסיטה, מחויב כלפי הממשלה שהעניקה לו הטבה בשווה כסף לעבוד במשך שנתיים במיקום שהממשלה תחליט להציב אותו וזאת בכדי להחזיר בצורה כלשהי את ההטבה שקיבל. נשאלת השאלה, האם מדובר ב”חינוך חינם” או למעשה בהטבה שהתשלום בגינה נדחה (סוג של המס), שבא לאחר סיום הלימודים.

לדעתי אכן מדובר בסוג של מס אשר התשלום בגינו נדחה ובמדינות קומוניסטיות כמו קובה, בה המדינה שולטת כמעט בכל תחום בכלכלה, סכום המס שנגבה הינו גבוה למרות שלא נקרא לו מס וגורם מהצד השני, להתפתחות של תופעה של הכנסות לא מדווחות ולכלכלה “שחורה”. באופן כללי אנשים לא אוהבים לשלם מס, ויש מדינות (כדוגמת ארגנטינה) אשר בה, אזרח המשלם מס ייתפס כאדם “פראייר” או לחלופין כמי ש”אין לו ברירה” כי הוא עובד מדינה והמס מנוכה ממשכורתו באופן ישיר.
אנשים לא רואים את הקשר בין המס שמשלמים למדינה לאושר שעשוי לגרום התשלום לתושבי המדינה באמצעות חלוקה יותר צודקת של העושר, ולזה התכוונתי במבוא למאשר זה כאשר ציינתי “כי לא עשו שיווק מוצלח לקשר בין מס לאושר”. במדינות שיש הרבה שחיתויות, התושבים לא רוצים לשלם מס כי הם בטוחים שהכסף המשולם על ידם, לא יחולק לכלל התושבים אלא יישאר אצל הפוליטיקאים המושחתים. לצערנו, בהרבה מדינות בדרום אמריקה וגם באפריקה קיימת תופעה של שחיתות שלטונית, עובדה הגורמת לתושבים של המדינות האלה לא לרצות לשלם מס וכתוצאה מכך יש פחות גביית מסים, פחות כסף להשקיע בתשתיות ובהתפתחות הכלכלה ובסופו של דבר פחות כסף לרווחת התושבים.

שחיתות שלטונית או שחיתות פוליטית, היא סוג אחד משלל השחיתויות המוכרות, ומשמעה שימוש לרעה במשרה ציבורית על מנת להשיג טובות הנאה או רווח אישי. בכל צורות הממשל עלולות להתרחש תופעות של שחיתות שלטונית. מידת השחיתות נעה משימוש שולי בהשפעה ובחסות על מנת לעשות מחוות, ועד לשוחד ממוסד.
שחיתות שלטונית מתעוררת הן בתפקידים פוליטיים והן בתפקידים ביורוקרטיים. מידת השחיתות מגוונת לעתים בהתאם למידת ההתארגנות. דבר הנחשב לשחיתות שלטונית במדינה אחת, יכול להיחשב הוגן, מקובל או חוקי במדינה אחרת. כך למשל, מימון פוליטי מסוים יכול להיות חוקי במדינה האחת ולא חוקי במדינה האחרת.

לדעתי שקיפות שלטונית וניהול נכון של משאבי המדינה יביא לכך שהתושבים יהיו מוכנים לשלם את המס שהם צריכים לשלם ובמיוחד כאשר רואים תוצאות בשטח, כאשר רואים מדיניות כלכלית – חברתית שעוזרת לחלשים, כאשר רואים כי חלק מכספם הולך לבריאות וביטחון, כאשר רואים בנייה של תשתיות במדינה ותכנון לטווח ארוך. למעשה לדעתי התושבים יהיו מוכנים לשלם את המס כאשר יראו כי המס חוזר אליהם בצורה כלשהי.

השנה הייתי בשוויץ נחשפתי למדינה עשירה, מטופחת ומפותחת, בה רמת החיים של התושבים גבוהה והמדינה מאד מסודרת. נסעתי בכבישים של שוויץ ולא יכולתי אלא להיות מופתע לטובה ממה שאני רואה, איך הכל מסודר ומאורגן, איך הכבישים והמנהרות מטופחים, הערים נקיות ורמות השכר גבוהות מאד. אמרתי לעצמי שלמרות שאף אחד לא אוהב לשלם מס, אתה רואה את “החזר המס” לתושבים בכל מקום בשוויץ. בנוסף לכך, כאשר אתה כתושב רואה שכל הדברים עובדים כמו שצריך, וכולם משלמים מס, אתה כתושב מרגיש מחויב גם לתשלום, בעיקר אם אתה מבין שכולם משלמים את המס שמגיע בהתאם להכנסותיו ונכסיו ורואה תוצאות בשטח לחלוקת העושר (צדק חלוקתי). את הדברים האלה קשה לראות בארגנטינה או בכלל במדינות מדרום אמריקה.

בהקשר של מוצרים ציבוריים – כולנו נהנים מהם בסה”כ. ישנם מוצרים ציבוריים מסוימים שעשירים נהנים מהם יותר, ואחרים שעניים נהנים מהם יותר, אולם בסופו של יום הדבר פחות או יותר מאוזן. ברגע שהמדינה מספקת מוצרים ציבוריים בכספי מיסים, כולם נהנים ולכן למעשה יש כאן קידום של צדק חלוקתי, כי גם אנשים שלא השתתפו במימון – לא ישלמו מס או שילמו מעט, נהנים מכך. לכן כמעט בכל דבר שהמדינה עושה יש אלמנט של קידום צדק חלוקתי.

בשנה האחרונה הייתי בארה”ב, בשוויץ, בארגנטינה ובקובה ולא יכולתי להפסיק לחשוב על כך שמדינות שונות בעולם מתנהלות בצורה שונה, הן בנושא שלטון, מדיניות מס, מדיניות חברתית -כלכלית, מדיניות משפטית וכן בהתייחסות לנושא האושר של האזרחים שלה.

כאשר הייתי בקובה ראיתי אנשים מרוצים, שהם מאושרים עם מה שיש להם, ולא יכולתי שלא לשאול את עצמי מי יותר מאושר? מי שבאופן אובייקטיבי יש לו הרבה סיבות להיות מאושר עם כל מה שיש לו בחיים או מי שמרגיש מאושר (סובייקטיבי), למרות שבפועל יש לו הרבה פחות סיבות להרגיש כך?
תשובתי לשאלה זו היא כי אושר הוא מונח סובייקטיבי מעצם הגדרתו, ולכן חשוב להרגיש שאתה מאושר, ללא קשר למצב האובייקטיבי שלך. יש כאלה שיטענו כי כמו כל דבר בחיים, זה עניין של גישה וככל שאתה תסתכל על החיים בפריזמה של אושר ובצורה חיובית, החיים שלך יהיו כאלה. אבל הנושא נעשה מורכב כאשר אנו רוצים למקסם את האושר בין כל תושבי המדינה, כאשר המדינה צריכה למשול ולהנהיג משטר פוליטי ומדיניות כלכלית – חברתית וזאת במסגרת כלכלה בינלאומית אשר נעשה כל יום יותר גלובלית ומורכבת והשפעותיה של מדינה אחת ו/או של גושים מסוימים ממנה משפיעים על מדינות אחרות בעולם.

תפקיד המדינה הוא למקסם את האושר/תועלת/רווחה של התושבים. נשאלת השאלה – איך עושים זאת? צריך גם לבחון האם המדינה אחראית כלפי תושבי כל העולם, או כלפי תושבי המדינה בלבד.

3. בהוטן – מדד אושר

3.1 קבלת החלטות בעזרת “מדד האושר הגולמי”

בשנים האחרונות דורשים מפגינים ברחבי העולם לשנות את השיטה הקפיטליסטית הנוכחית. בארצות הברית לבדה התקיימו הפגנות בכ-100 ערים תחת הסיסמה “לכבוש את וול סטריט” – קריאה שמאחוריה דרישה להפסיק את השלטון הפיננסי המבוסס על צמיחה כלכלית בלבד.
הגמוניית התמ”ג, טוענים המפגינים, אינה רלוונטית עוד לימינו. התמ”ג – מדד שבוחן את התוצר המקומי הגולמי של מדינות העולם ומשווה ביניהן – הוא פריזמה כלכלית צרה מדי מכדי להביט דרכה על ההתקדמות האנושית. “גרמו לנו להאמין שזה לא חשוב מה אנשים אומרים על מידת האושר שלהם. שכנעו אותנו שאם אנשים צורכים יותר, אז הם בהכרח מאושרים יותר”, קבע לאחרונה ריצ’רד איסטרלין, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת דרום קליפורניה.

רבים מן המפגינים ודאי לא יודעים זאת, אבל ראשיתה של ההתמודדות עם ההבנה כי התמ”ג ושאר מדדי הצמיחה הכלכלית הם יותר מזיקים מאשר מועילים, נולדה בממלכה קטנה בינות להרי ההימלאיה: בהוטן.

ב-1972, הוכתר ג’יגמה סינגי וואנגצ’וק כמלך הרביעי של בהוטן, מדינה בת 700 אלף תושבים הממוקמת בין סין להודו. למלך וואנגצ’וק נמאס לשמוע שמדינתו נמצאת בתחתית דירוג התמ”ג העולמי, והוא יצא בהצהרה, שהייתה נועזת לשנות ה-70. התמ”ג, הוא אמר, אינו מדד ראוי להביט דרכו על העולם מהסיבה הפשוטה שהוא מתעלם מהרכיב החשוב ביותר בחייהם של בני אדם – האושר.

במדינת בהוטן, יש להם מדד אושר. בגין כל החלטה שהם לוקחים הם מנסים לבחון האם זה יגדיל או יקטין את סף האושר של החברה. כל מעצבי המדיניות צריכים לעשות זאת למעשה בכל העולם, פשוט לא יכנו זאת כך. גם התמ”ג לנפש הוא מה שאנחנו שואפים למקסם – כי הוא מהווה את המדד שלנו לגודל העוגה, ליעילות. המחוקק מנסה למקסם את הרווחה/תועלת, אך לא באופן מושלם – כי ישנן בעיות סוכן; פוליטיקה. מדינת בהוטן הייתה יחסית מנותקת, ורק בשנת 1999 הכניסו טלוויזיה. כשעשו זאת זה הוביל לכך שהאושר ירד – זאת בעיקר בגלל העניין ההשוואתי.

הנושא של מדינת בהוטן עורר בי תמיהות ושאלתי את עצמי מי קובע מי יותר מאושר ועל פי אלו קריטריונים? ככל שנעשה השוואה עם כלים מערביים, הרבה מדינות יהיו מדורגות בחלק התחתון של המדד.

במדינת בהוטן החליטו שכסף וצמיחה כלכלית זה לא מספיק – אנשים צריכים גם להיות מאושרים. בראיון ראשון לעיתון ישראלי “הארץ” (שנעשה ע”י נטע אחיטוב ביום 11.11.2011) הסביר ראש ממשלת בהוטן איך מקבלים החלטות בעזרת “מדד האושר הגולמי”, ולמה מדדים כלכליים רגילים לא מספרים את כל האמת.

לצורך כך, המלך ייסד את מדד “האושר הלאומי הגולמי”, אל”ג ,(Gross national happiness) מדד אלטרנטיבי לדירוג מדינות וכלי שבאמצעותו ניתן לבדוק את ההשלכות של תוכניות פיתוח שונות על הנוגעים בדבר. האל”ג יוצא מנקודת הנחה שפיתוח נכון של חברה אנושית מתרחש רק כאשר צמיחה כלכלית הולכת יד ביד עם צמיחה רוחנית. “כל אדם שואף להיות מאושר”, הוא קבע, “לכן, ממשלה טובה היא כזו שבשטח השיפוט שלה חיים כמה שיותר אזרחים המגדירים עצמם מאושרים”.

כדי לגרום לנתיניו להיות מאושרים, הוא החליט לשנות את שיטת הממשל בבהוטן ממונרכיה למונרכיה חוקתית. ב-2006, כשהוא בן 51, העביר ג’יגמה סינגי וואנגצ’וק את כס המלוכה לבנו ג’יגמה קיזר נמגייל וואנגצ’וק (שהיה אז בן 26 והפך לשליט הצעיר ביותר בעולם), כדי שיוכל ללמוד את רזי המלוכה לפני שזו תעבור טלטלה בדמותן של בחירות דמוקרטיות.
ג’יגמה קיזר נאמגייל ואנגצ’וק ,הוא מלך בהוטן הנוכחי, המלך החמישי מבין מלכי הדרקון (“דרוּק גיאלפו”). קיבל את סמכויות השלטון מאביו ג’יגמה סינגייה ואנגצ’וק ב-2006, והוכתר רשמית כעבור שנתיים. חולל שורת רפורמות בניהול המדינה והחל בתהליך הדרגתי של דמוקרטיזציה.
ואכן, ב-2008 נהרו אזרחי בהוטן בפעם הראשונה בתולדותיהם אל הקלפיות כדי לבחור לעצמם ממשלה. “המפלגה הבהוטנית לשלום ושגשוג” בראשות ג’יגמה יוזר טהינליי זכתה ב-45 מושבים מתוך 47 בפרלמנט הבהוטני, וטהינליי הפך לראש הממשלה הנבחר הראשון של בהוטן.

3.2 יש מה לדאוג – אושר הוא נושא מאוד רציני

טהינליי, ראש ממשלת בהוטן דאז, העניק ראיון ראשון לעיתון ישראלי (“הארץ”) במסגרת הרצאות שהוא נתן בקונגרס הבינלאומי לארכיטקטורה שנערך בספטמבר 2011 בטוקיו, יפן. לפני שהוא מתפנה לראיון, מרצה טהינליי בפני 5,000 ארכיטקטים. וכך הוא פותח את הרצאתו: “לפני שנתחיל אני מבקש מכם לחייך, מכיוון שיהיו לכם מעט מאוד הזדמנויות לחייך בזמן שאדבר. אושר הוא נושא מאוד רציני” .
מאד אהבתי את המשפט זה ובדרך כלל אנו לא חושבים על זה יום יום, אנחנו לא מתייחסים לנושא האושר ברצינות הראויה. כאשר שואלים אותנו מה אתם רוצים להיות שתהיו גדולים, אנו לא עונים אנו רוצים להיות מאושרים. הילדים עונים שרוצים להיות כבאי אש, מהנדסים, עורכי דין, רופאים אבל לא שומעים את התשובה “אני רוצה להיות מאושר בחיים, לא משנה מה אני אעשה בכדי להתפרנס”.
בהרצאתו ציין ראש ממשלת בהוטן דאז כי כולנו יודעים שהסיפור האנושי הוא סיפור של שינוי, אבל אסור לנו להתכחש לכך שהשינויים שאנחנו חווים כיום הם תוצאה של הכישלונות והפעולות הטיפשיות שלנו. השאיפה שלנו לשנות את גורלנו באמצעות פתרונות חומריים, הביאה את העולם למצב שבו ההישרדות שלנו הפכה לשאיפה בעצמה. ההישענות על צמיחה כלכלית מתמשכת, כזו שתספק את הרעב החומרני הבלתי נדלה שלנו, הרסה את מרבית מערכות החיים סביבנו. ומה שנשאר לא יישאר לעוד זמן רב. פעמוני האזהרה כבר פועלים: היבשה הופכת לים, הנחלים ליבשה, אנחנו חווים התפרצויות של איתני הטבע – הוריקנים, סופות, צונאמי, רעידות אדמה – בתדירות ועוצמה הולכות וגוברות, גם במקומות שמעולם לא חוו זאת קודם לכן. חקלאים כבר לא יכולים לסמוך על הידע שדורות רבים לפניהם נשענו עליו. הקרחונים נמסים, האוזון מחורר, האוויר הפך רעיל, המגוון הביולוגי מצטמק, ועם ההיכחדות של כל מין, חי או צומח, האדם חווה את ההיכחדות שלו עצמו. אנחנו בעיצומו של אסון אקולוגי, שממנו האנושות אולי לא תצליח להיחלץ.
“אנחנו מאומנים לחיות יחד כקהילות, זה הטבע שלנו. אבל הערים הפכו למקומות שבהם שכנים מתנהגים כזרים. הפשע עולה, התלות בסמים ובתחליפים פסיכיאטריים הפכה לפתרון שכיח עבור אנשים שלא מצליחים להתמודד עם הכישלונות הרוחניים, שהם מנת חלקה של החברה שלנו. בשביל רבים מאיתנו, הארכת תוחלת החיים היא בסך הכל הארכה של חיים חסרי כבוד”.
גם על הפוליטיקה אמר טהינליי דברים חריפים: “גם כשהדמוקרטיה, מילת המפתח של העידן הנוכחי, פורחת באופן הצהרתי, היא מותירה אנשים רבים חסרי ישע אל מול הברוטליות השלטונית. אפילו במדינות הדמוקרטיות הוותיקות, האדם לא יכול למצוא מקור של השראה. ממשל טוב הוא נדיר”
“כל הדברים הללו מתרחשים בגלל המרדף שלנו אחר הצלחה חומרית. בגלל שאנחנו חושבים שהתפתחות היא רק צמיחת תמ”ג. כשבועת הנדל”ן התפוצצה והובילה למשבר הכלכלי, אנשים התחילו להבין כמה מזויף הוא העושר שלהם. הבתים, העבודות, המניות ואפילו השפיות שלהם, אבדו בן לילה.
“החברה שלנו איננה אחראית יותר על אמצעי הייצור שהיא עצמה יצרה. השוק לא נמצא תחת שליטתנו, ובמקום זאת הפכנו לעבדים של הביורוקרטיה הצרכנית. ככל שאנחנו הופכים צייתנים יותר, כך הכלכלה הופכת רודנית יותר”.
וגם התחזיות שלו לא היו מנחמות במיוחד: “מה יקרה איתנו מחר, כשאנחנו יודעים כל כך מעט על עצמנו היום? האם אנחנו מוכנים לסכן את ההישרדות של דורות העתיד ואת החיים שלנו רק בשביל האפשרות לקנות עוד דברים שאנחנו לא באמת צריכים? אנחנו צריכים שינוי. אנחנו צריכים להשתנות. אסור לנו לקבל בהכנעה את הגורל שממתין לנו. אנחנו זקוקים באופן נואש לערכים מחודשים”.

3.3 אושר הוא מצב קיומי

אחרי שהוא מותיר את שומעיו על ספו של ייאוש קיומי, מוכיח טהינליי שאינו רק נביא זעם, אלא גם בעל בשורה: בשורת ה”האושר הלאומי הגולמי”. אושר על פי טהינליי אינו רק תיאור רגש סובייקטיבי של אדם זה או אחר. “אושר הוא מצב קיומי”, הוא מסביר, “שאליו שואפים בני אדם לבדם והחברה כולה. מטרת הפיתוח בעולם צריכה להיות, אם כך, יצירת תנאים שיאפשרו השגה של אושר. מדד האושר מבוסס על האמונה שפיתוח חייב לשרת מטרה מסוימת, ולא להיות הליך אינסופי של צמיחה כלכלית מבודדת, כזו שאינה יכולה לשרוד ואינה מתאימה לקצב ההיכחדות של המשאבים הטבעיים. מדד האושר מבוסס על ההנחה שמצב קיומי כזה יכול להיות מושג רק כאשר צורכי הגוף מושגים באופן שוויוני בחברה, ועם נזק מועט ככל האפשר לכדור הארץ. הצלחה חומרית לא צריכה להגיע על חשבון תזונה רוחנית”.

דבריו של טהינליי מתחברים לדעתי עם הנושאים שלמדנו במסגרת הקורס, כאשר אמרנו כי תפקיד המדינה נוגע ליעילות וצדק חלוקתי. בהקשר של יעילות רוצים למקסם את “עוגת” המשאבים שברשות החברה בכללותה, ואילו בהקשר של צדק חלוקתי נרצה לחלק את העוגה באופן כלשהו. אנחנו מודעים לכך שעשוי להיות מתח בין יעילות לבין צדק חלוקתי. האם תפקידה של המדינה לדאוג לכך שכל אזרחיה יהיה מאושרים? מה קורה עם אלו שהם רק תושבים? האם בכדי להגיע למצב שכל אזרחיה יהיו מאושרים במידה שווה, צריכים לחלק את “העושר” בצורה אחרת? האם “חלוקת העושר” באמצעות הטלת מסים מסייע להגיע למטרה הראויה שכל אזרחי המדינה יהיו יותר מאושרים?

האל”ג של טהינליי מורכב מתשעה אלמנטים בסיסיים, שהמשותף להם הוא דאגה לרווחתם החומרית, הרוחנית והרגשית של בני האדם: דאגה לבריאות הפיזית, איכות חיים פסיכולוגית, ניהול זמן בריא (יחס נכון בין פעילויות מהנות לפעילויות פחות מהנות), ויטאליות קהילתית וחברתית, עושר תרבותי, שימור אקולוגי, אפשרות שווה לחינוך, חלוקה שוויונית של הכנסה, ממשל טוב. כל אחד מהקריטריונים הוא בעל משקל שווה לאחרים, והקריטריונים נשענים על 72 אינדיקטורים מדידים, שפותחו על ידי חוקרים שונים.
המדדים הכמותיים באל”ג יוצאים מנקודת הנחה שניתן לתרגם ביטויים רגשיים סובייקטיביים של כמות אנשים גדולה לכדי נתונים מדידים. בסקר אל”ג טיפוסי יישאלו הנסקרים למשל: מ-1 עד 10, עד כמה אתה בטוח בעבודתך? עד כמה אתה מרוצה מהממשלה שלך? עד כמה אתה מרגיש שייך לקהילה שלך? וכדומה. התשובות הופכות למספרים, שאותם בוחנים בהקשרים סטטיסטיים. בסקרי אל”ג מסוימים גילו למשל שככל ששיעור תמותת התינוקות במדינה מסוימת נמוך יותר, כך מספר האנשים שמעידים על אושרם הוא גבוה יותר, וכן הלאה.

3.4 מדדים פיננסיים לבדם אינם מספרים את סיפור החברה שלנו
“מדדים פיננסיים לבדם אינם מספרים את סיפור החברה שלנו”, הכריז הפסיכולוג דניאל כהנמן, זוכה פרס הנובל לכלכלה, במסיבת עיתונאים ב-2004, שבה הציג לעולם מדד אושר שפיתח עם חוקרים נוספים. השיטה מבוססת על “מתודת רקונסטרוקציה של היום”, שבה אנשים מתבקשים לרשום יומן יומיומי ולתאר בו את חייהם כסדרה של אפיזודות. האפיזודות הללו עוברות רדוקציה לכדי פעולות בסיסיות כמו קריאה, שטיפת כלים, פגישה עם חברים וכדומה. הנבחנים נדרשים להעניק “ציון שביעות רצון” בין 1 ל-6 על כל פעילות כזו, והסכום הכולל מחולק בכמות השעות שנדרשה עבורה. את התוצאות המספריות האלו החוקרים בודקים, משווים ומנתחים.
פרופ’ כהנמן, חתן פרס הנובל לכלכלה, כלל אינו כלכלן אלא פסיכולוג. תחום המחקר של כהנמן מתרכז בתיאורית ה”אושר האובייקטיבי”, המתייחסת לאושר כאל תחושה סובייקטיבית לה האדם מודע ומושפעת אף היא מהטיות קוגניטיביות. התרומה של כהנמן לחקר האושר זה להבחין בין שני סוגי מדדים של אושר – איך אנשים מרגישים תוך כדי החיים ואיך אנשים מרגישים כשהם חושבים על החיים שלהם. כהנמן נתן הכנסה כדוגמה: “ככל שיש יותר הכנסה אנשים בממוצע יותר מרוצים. אין נקודה בה זה מפסיק להיות משמעותי, לפי מה שאנחנו יודעים, עבור שביעות הרצון. לגבי מצב רוח, חיובי או שלילי, הממצא הוא אחר. להיות עני זה רע מאד, וזה לא מפתיע שעניים סובלים רגשית. אבל מעבר להכנסה שנתית של 75 אלף דולר, לא קורה כלום. הפונקציה שטוחה לגמרי”.

היתרון בשיטה שפיתח כהנמן נעוץ בהזדמנות שהיא מעניקה להבין כיצד אפשר לעצב את היום כך שיגרום ליותר אושר. לזה בדיוק הכוונה בעיקרון השלישי מתוך התשעה של האל”ג – ניהול זמן בריא. “האל”ג נותן הבנה טובה ועמוקה יותר על ההשלכות של מדיניות זו או אחרת על איכות חייהם של האזרחים מאשר כל מדד כלכלי אחר”, סיכם כהנמן.

3.5 קריטריונים למדידת האושר של מדינה מסוימת

אולם, חסרונה של מתודת “הרקונסטרוקציה של היום” של פרופ’ כהנמן טמון בכמות הקטנה יחסית של נבחנים שאפשר לבדוק בכל פעם. על חיסרון זה בדיוק מבקש לענות הפיתוח האחרון במדד, שפורסם ב-2006 על ידי הפרופסור האמריקאי מד ג’ונס, נשיא המכון הבינלאומי לניהול (IIM) בארצות הברית. ג’ונס קבע כי ניתן להעריך את מידת האושר של מדינה מסוימת על פי הממוצע הכולל לנפש של הקריטריונים הבאים (ובכך להגדיל את מספר הנבדקים):
1. חוסן כלכלי: שנמדד באמצעות סקר ישיר וניתוח סטטיסטי של מידת הצריכה במדינה, היחס בין הכנסה ממוצעת למחירי השוק ושוויון בחלוקת ההכנסות.
2. חוסן סביבתי: נמדד באמצעות ניתוח סטטיסטי של מדדים סביבתיים כמו זיהום אוויר, זיהום רעש ותחבורה.
3. איכות חיים פיזית: שיעור מחלות, שיעור תמותה וגישה ציבורית לרפואה.
4. איכות חיים נפשית: שימוש בתרופות פסיכיאטריות אנטי-דיכאוניות, שיעור חולים
פסיכיאטריים.
5. יציבות במקום העבודה: שיעור מחוסרי העבודה, תכיפות החלפת מקום העבודה ומספר
התביעות בבתי דין לעבודה.
6. איכות חיים חברתית: אפליה, ביטחון אישי, אחוז גירושים, תלונות על אלימות בבית, תביעות בבתי דין למשפחה, תביעות ציבוריות (בג”ץ) ואחוז פשיעה.
7. יציבות פוליטית: איכות הדמוקרטיה, החופש האישי והקונפליקטים הפנימיים והחיצוניים, תכיפות של חילופי ממשל וסקרי שביעות רצון מהשלטון.

עכבר הניסויים המרכזי של שיטה זו הוא כמובן מדינת בהוטן. מאז שהפכה למדינה דמוקרטית, כל מדיניות ממשלתית עוברת תהליך סריקה על ידי ועדת אל”ג. אם המדיניות מקבלת דירוג אושר שלילי – היא אינה יוצאת לפועל; אם דירוג האושר נמוך, היא שבה אל הממשלה למקצה שיפורים.
השימוש המשמעותי ביותר במדד יושם עבור תוכנית החומש לפיתוח בהוטן. בכלים של מדד האושר נבחנו ההשפעות האפשריות של תוכנית בת חמש שנים, שכללה יעדים כמו הגדלת מספר התיירים והקמת שני שדות תעופה לאומיים נוספים. התוכנית יצאה לדרך ב-2008 רק אחרי שעברה סריקת אל”ג משביעת רצון.

באוגוסט 2010 פירסם מכון הסקרים גאלופ את תוצאות מחקר אל”ג שנערך בשנים 2006-2009 ב-155 מדינות שונות (בהוטן לא נכללה בסקר הזה). ישראלים ודאי יופתעו לשמוע שישראל דורגה במקום התשיעי המאושר, אחרי קנדה ולפני שווייץ. 62 אחוז מהנשאלים בישראל העידו שהם מאושרים, 36 אחוז העידו שהם לא מאושרים ולא אומללים ו-3 אחוזים העידו שהם אומללים. אל ששת המקומות הראשונים הגיעו דנמרק, פינלנד, נורווגיה, שוודיה, הולנד וניו זילנד. אחריהן הפתיעה במקום השביעי קוסטה ריקה. ארצות הברית הגיעה למקום ה-15.

האו”ם הפיץ את מדד האושר השנתי לשנת 2017 שבו שוב כובשות מדינות סקנדינביה את הפסגה. מהדו”ח עולה כי נורבגיה היא המדינה המאושרת ביותר בעולם, וישראל ממוקמת במקום לא רע, מעל מדינות מערביות רבות בהן: ארה”ב, בריטניה, גרמניה וצרפת.
מטרתו של הדו”ח לשפר את איכות החיים של תושבי העולם. בדו”ח החמישי במספר, המדינות הנורדיות כובשות שוב את הפסגה, בעוד שמדינות הסאב סהרה באפריקה, יחד עם סוריה ותימן, הן בתחתית רשימת 155 המדינות.
“מדינות מאושרות הן אלה שבהן קיים איזון של שגשוג, רמה גבוהה של בטחון חברתי, שוויון בין האזרחים וביטחון התושבים בממשלה”, אמר לסוכנות רויטרס ג’פרי זקס, יועץ האו”ם. “מטרת הדו”ח היא להעניק כלי נוסף לממשלות, לעסקים ולחברה כדי לסייע למדינות למצוא דרכים חדשות לאיכות חיים”.

ישראל מפתיעה במקום ה-11 בטבלה, מעל ארה”ב (14), אירלנד (15), גרמניה (16) בלגיה (17) לוקסמבורג (18) ובריטניה. ברזיל (22), ארגנטינה (24) ו-מקסיקו (25).

לדברי זקס, ארה”ב הידרדרה בסקר בשל אי שוויון, חוסר ביטחון התושבים ושחיתות. הוא מוסיף כי הצעדים הכלכליים שנוקט בהם ממשל טראמפ צפויים אף להחמיר את מיקום מדד האושר של האמריקנים.
בקיץ 2016 הייתי בברקלי (קליפורניה, ארה”ב) וראיתי כמות גדולה של הומלסים, דבר שלא ראיתי במקומות אחרים בעולם. דווקא בארה”ב בלט הנושא של אי שוויון בין התושבים, במובן הפחות טוב של התפתחות כלכלית של המדינה ובמיוחד בנושא האושר של תושביה.

אזרחים האומללים ביותר על פי הדו”ח שפורסם בשנת 2013 נמצאים באפריקה ומדינות מוכות עוני נוספות. המדינה עם מדד האושר הנמוך ביותר, שחותמת את הטבלה, היא טוגו. לפניה נמצאות גינאה, רפובליקת מרכז אפריקה, קומרוס טנזניה וסנגל ולצידן המדינה האירופאית בעלת האנשים הכי לא מאושרים: בולגריה.

לדברי מחבר הדו”ח, פרופ’ ג’ון האליוול, מומחה לכלכלה מאוניברסיטת בריטיש קולומביה, חל שיפור במדד האושר בין השנים 2005 עד לדו”ח של 2013. עם זאת, בעוד מדינות אמריקה הלטינית והקריביים הראו שיפור דרמטי במדד האושר, מדינות אחרות במזרח התיכון, לאחר ההפיכות העממיות שהתרחשו בהן לאחרונה, הראו דווקא צניחה ברמת האושר בשיעור של 11.7%.
“האביב הערבי לא היה טוב לרבים מהתושבים” אומר פרופ’ האליוול, “עם זאת מרבית הצניחה נמדדה בארצות שנפגעו קשה במשבר היורו כמו יוון, איטליה, ספרד ופורטוגל”.

“אושר מורכב מרגשות חיוביים שהאדם חווה, הנאה בחיים, סיפוק, תחושת רווחה אישית, אופטימיות ומשמעות אישית שהאדם מוצא בחייו” אומר אפי גיל, מומחה לפסיכולוגיה רפואית. “במדינות בהן ישנה רווחה כלכלית, מדיניות מיסוי גבוהה המפחיתה פערים, חופש אישי והשפעה ממשית של האדם על חייו האישיים – ישנו מדד אושר גבוה יותר, כפי שניתן לראות במדינות הנורדיות”.
“מנגד, במדינות בהן קיים שלטון טוטליטארי, מלחמות חוזרות, שחיתות שלטונית וחוסר יכולת השפעה ממשית של הפרט על חייו ישנה עלייה בתחושת חוסר האונים של הפרט ומדדי אושר נמוכים”.

אז איך קרה שמדד האושר אצלנו בישראל הוא בין הגבוהים בעולם, למרות הביקורתיות הבלתי פוסקת וחוסר שביעות הרצון שנראה כנחלתם של הישראלים? “ישראלים מאז ומתמיד נתפסים כעם אופטימי”, מסביר גיל. “אם נביט בסקרים שמתפרסמים בראש השנה נראה שרוב האוכלוסייה מרוצה מחייה. על אף הפערים ישנה תחושת חופש גבוהה, תקווה תמידית לשיפור במצב הכלכלי, לשיפור בביטחון ותחושה שבהשוואה למדינות המקיפות אותנו מצבנו טוב ומכאן גם באה שביעות הרצון הגבוהה יחסית של ישראלים מחייהם”.

ישראל הייתה מדורגת במקום 11 ברשימת המדינות המאושרות בעולם לשנת 2014 . כך עולה מדוח האושר העולמי שפורסם. על פי הדוח לשנת 2014, המקום הכי טוב לחיות בו היה שווייץ, ואחריה איסלנד, נורבגיה, דנמרק וקנדה. את העשירייה הראשונה משלימות פינלנד, הולנד, שוודיה, ניו זילנד ואוסטרליה. ארצות הברית, אגב, מדורגת רק במקום ה-15.

דוח האושר העולמי הוא סקר גלובאלי המדרג 155 מדינות על ידי שימוש במשתנים כמו תל”ג לנפש, תוחלת חיים. בנוסף נכללים גורמים כמו תמיכה סוציאלית, נדיבות, חירות לבחור והיעדר שחיתות.

על פי עורכי הדוח, מטרתו היא לקדם פיתוח סוציאלי, כלכלי וסביבתי. “ככל שמדע האושר מתקדם , אנו יותר מבינים מהם הגורמים שמגדירים את איכות החיים של אזרחים”, אמר פרופ’ ג’ון הליוול מאוניברסיטת בריטיש קולומביה, ועורך הדוח. “אנחנו מעודדים שיותר ויותר ממשלות מקשיבות ומגיבות בשינוי מדיניות ששמה את איכות החיים קודם”, הוא הוסיף.

בדוח הראשון שפורסם, ב-2012, דורגה ישראל במקום ה-14. המדינות הכי פחות מאושרות הן חוף השנהב, גינאה וצ’אד. גם אפגניסטן וסוריה נמצאות בתחתית הרשימה.

3.6 אושר הוא אינדיקטור לפיתוח
בחזרה למקרה של מדינת בהוטן: לפני שנבחר לראשות הממשלה, כיהן טהינליי כשר החוץ ושר התרבות של בהוטן. כשר החוץ הקדיש את עיקר מרצו לקידום מדד האושר בעולם, ועשה זאת בהצלחה רבה: ביולי 2011 אימצה האסיפה הכללית של האו”ם את הקביעה כי “אושר הוא אינדיקטור לפיתוח”, וקראה למדינות החברות בה לכלול בתוכניות הפיתוח ובמדיניות הציבורית שלהן את “מדד האושר כגישה הוליסטית ובת קיימא”.
ב 2012 התקיים באו”ם דיון – אשר טהינליי היה מעורב בהנחייה בשיתוף חוקרים ממכון כדור הארץ של אוניברסיטת קולומביה ומדענים מובילים מרחבי העולם – על דרכים ליישום מדד האושר בעולם. “באמצעות אימוץ המסקנה הזאת, 139 מדינות”, אמר טהינליי בהתלהבות, “התחייבו לערוך שינויים הכרחיים בתנאים המדיניים, הפוליטיים, החברתיים והכלכליים שלהם על מנת לאפשר את ההשגה של אושר עבור אזרחיהן בתוך סביבה שוחרת שלום ויציבה”.
האו”ם אינו לבד. בספטמבר 2009 קרא נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי דאז, ל”מהפכה סטטיסטית שתניח בצד את דת המספרים”. הוא ייסד קבוצת חשיבה המונה 20 מומחים בינלאומיים שתלמד את חסרונות הפרדיגמה הקונבנציונלית לפיתוח; ראש ממשלת בריטניה דאז, דיוויד קמרון, ניסה לקדם עיקרון של “איכות חיים אנושית” תוך שימוש באינדיקטורים של מדד האושר; ממשלות גרמניה, איטליה, קנדה וארצות הברית הזמינו בשנים האחרונות סקרים ומחקרים בדבר האושר של אזרחיהן; נשיאת ברזיל דאז, דילמה רוסף, וגם קודמה בתפקיד, לואיז אינסיו דה סילבה (לולה), הזכירו את מדד האושר בקמפיין הבחירות המנצח שלהם; בהודו נבחר ראש הממשלה, מאנמוהאן סינג, אחרי שחרת על דגלו את קידום האושר במדינה; קבוצה של פילוסופים פוליטיים מקנדה מקדמת בשנים האחרונות יוזמה שתכלול את “הזכות לאושר” כחלק מזכויות האדם הטבעיות, ממש כמו הזכות לחיים או הזכות לשוויון; ב-2007 העניק האיחוד האירופי לכנס כלכלי שבו השתתפו כל מדינות האיחוד את הכותרת “מעבר לתמ”ג”. ההבנה כי התמ”ג מוגבל וכי נדרשת לו חלופה הולכת ומתפשטת.

3.7 התמ”ג נגד מדד האושר (האל”ג)

המפגינים ברחבי העולם, גם אם אינם מנסחים זאת בדיוק כך, כועסים על העובדה שהתמ”ג מחשב את הרווחים הכלכליים מפרויקטים שונים לפיתוח כחלק מהכנסות המדינה, בעוד שבפועל עיקרם מגיעים לידיים פרטיות. אבל מן העבר השני, הוא לא מחשב את הנזק הסביבתי שגורמים הפרויקטים האלו, שמשולם על ידי כולנו. חיסרון בולט נוסף בתמ”ג מצוי בעובדה שהוא מחשב רק את כמות הסחורות בעלות הערך הכלכלי במדינה, ולא מכליל בתוכו ערכים חברתיים, תרבותיים, סביבתיים ורוחניים כמו התנדבות בקהילה, עיסוק בתחביבים או טיולים בטבע – אלמנטים בעלי השפעה גדולה על איכות החיים.
הטיעון הזה מוביל אל החלק הסרקסטי ביותר בתמ”ג – היעדרם הזועק של המשאבים הטבעיים ממנו, כאילו שבני האדם חיים בוואקום ללא אטמוספירה, צמחייה, הרים, מים או בעלי חיים.
תומכי התמ”ג מצדם טוענים שחרף חסרונותיו, הוא בכל זאת עדיף על מדד האושר. לטענתם, ההתבססות של מדד האושר על שיפוטים סובייקטיביים היא מסוכנת. ממשלות יכולות להגדיר לנוחיותן מהו אושר לאומי גולמי, ולהעניק לו סט קריטריונים שישרת את האינטרסים שלהם. רק דמיינו לכם את רוסיה הקומוניסטית מפרסמת מדדי אל”ג עבור מדינות חבר המדינות שהיו תחת שליטתה.
ביקורת נוספת נגד האל”ג מצביעה על כך שקשה להשוות בין איכויות חיים במדינות שונות – ההגדרה של איכות חיים עבור חקלאי סיני אינה זהה להגדרה של אותו המושג עבור אשת פרסום פאריסאית, למשל. אם מעמידים את שני המדדים, התמ”ג והאל”ג, זה מול זה, מבינים שהחולשה של האחד היא חוסנו של האחר. בעוד שמדד האושר הוא סובייקטיבי (לטובה ולרעה), מדד התוצר הגולמי הוא אובייקטיבי (לטובה ולרעה.(
את הביקורות כנגד האל”ג טהינליי מכיר היטב. “נכון שהאל”ג הוא סובייקטיבי”, הוא אומר, “אבל אני מזכיר לך שלאחרונה היינו עדים לחוסר היכולת של המדדים הכלכליים האחרים לחזות את תהפוכות השוק. מה שהתרחש בשנים האחרונות בארצות הברית הוא ההוכחה לחוסר המהימנות של הכלכלה המבוססת על צמיחה. איש לא יודע אם ארצות הברית יוצאת מהמשבר או רק שוקעת עמוק יותר. גם האירופאים יכולים רק לנחש את האפשרויות השונות שהכוחות הבלתי נראים של השוק מובילים אותם אליהן. סביר להניח שזה יהיה לתוך משבר כלכלי עתיר ממדים. הכוחות הללו עומדים כנראה להרוס גם את הכלכלות העולות של סין, הודו וברזיל. אם התמ”ג הוא מדד כל כך טוב של מדיניות, איך זה שהגענו למצב הגלובלי הזה?”
התמ”ג אולי אינו מדד טוב, אבל הוא בהחלט גלובלי. אפשר לבחון באמצעותו מדינות נוצריות, מוסלמיות או בודהיסטיות. אולי האל”ג מתאים רק להשקפת עולם ואורח חיים בודהיסטיים?
“תשעת האינדיקטורים של האל”ג אינם קשורים לבודהיזם, הם קשורים לחברה האנושית. מדד האושר מדבר על ערכים אנושיים בסיסיים. מדובר בקידום מערכות יחסים, חיים הרמוניים עם הטבע, ערכים של ממשל טוב ודמוקרטיה. פיתחנו את האינדיקטורים האלו בגלל העניין הגלובלי שמדד האושר העלה, וזה נעשה תוך שיתוף פעולה עם אקדמאים, זוכי פרס נובל, כלכלנים והוגי דעות מכל העולם ומכל הדתות והתרבויות”.
טהינליי נשאל כיצד האל”ג בא לידי ביטוי בחיי היומיום בבהוטן?
“הכנסנו לתוכנית הלימודים את ערכי מדד האושר כדי שהנוער יבין במה מדובר, והתוצאות מאוד מבטיחות. לא מזמן הזמנתי אל משרד ראש הממשלה 16 תלמידים מכיתות יא’-יב’ כדי לשמוע את דעתם על ערכי מדד האושר. הם סיפרו לי שהם מרגישים שהמורים שלהם השתנו מאז שהם התחילו ללמד את הנושא, הם הפכו עדינים יותר. אחת התלמידות סיפרה שבעבר נהגה לענוד שרשרת זהב, שאמה נתנה לה במתנה ליום ההולדת. ‘מאז שלמדנו על מדד האושר אני לא עונדת אותה יותר, כי הבנתי שבזמן שאני עונדת את השרשרת כסמל לאהבה של אמי, היא גם עלולה להיות מושא לקנאה בעיני מי שלא יכולים להרשות לעצמם שרשרת זהב. אולי חלק מהחברים שלי חושבים שלהורים שלהם פחות אכפת מהם’.
“היה ילד שסיפר שהוא לא ידע קודם לכן שהוא כל כך עשיר. שאלתי אותו ‘עשיר במה?’ והוא ענה ‘עשיר במשפחה. אני בן יחיד, אבל עכשיו גיליתי שיש לי המון אחים ואחיות (בבהוטן מתייחסים לבני דודים כאל אחים ואחיות) וזה הופך אותי לעשיר’. תלמיד אחר סיפר שמגרש החניה בבית הספר לא היה גדול מספיק עבור כל המכוניות של ההורים שהביאו תלמידים בבוקר ואספו אותם בצהריים. אבל עכשיו החניון ריק בגלל שהתלמידים מתעקשים ללכת ברגל, ובכך להעמיק את הקשר שלהם עם תלמידים אחרים ועם הסביבה שלהם”.
טהינליי גאה מאוד בכך שכל בתי הספר בבהוטן הם בעלי טביעת רגל אקולוגית מינימלית. החשמל מתקבל מאנרגיה מתחדשת, האשפה ממוחזרת במלואה ואת מרבית מרכיבי ארוחות הצהריים מגדלים התלמידים בחצר בית הספר. פרט מעניין נוסף במערכת החינוך הבהוטנית הוא הרוטציה של המורים בין בתי הספר השונים. כל כמה שנים מחויבים המורים לעבור ללמד בבית ספר אחר מזה שלימדו בו, כדי שייווצר שוויון ברמת החינוך.
טהינליי נשאל האם הייתה התנגדות להכנסה של מדד האושר בבהוטן?
“לא, אבל אני חייב להיות כן איתך – הסיבה העיקרית לחוסר ההתנגדות טמונה בעובדה שאנחנו כמדינה, כעם וכאינדיבידואלים לא הגענו רחוק כל כך כמו המדינות המפותחות והמתועשות במסלול ההתקדמות החומרית והפיתוח הכלכלי. היינו תמיד זהירים מאוד והממשל תמיד ניסה לחתור לאיזון. זאת אומרת שבפועל יישמנו את מדד האושר גם בלי לכנות אותו כך”.

3.8 כיצד בונים “דמוקרטיה מאושרת”
בהוטן היא דמוקרטיה צעירה. טהינליי נשאל איך זה הולך? הולך בסדר גמור, וככה אומרים גם מבקרים ממקומות אחרים. אני חושב שזו הצלחה. כל האלמנטים החוקיים והמוסדות השונים כבר במקומם. יש הפרדת רשויות ומערכת תקשורת עצמאית. החברה האזרחית בבהוטן הולכת ותופסת תפקיד גדול יותר בקביעת המדיניות ואני באופן אישי מוצא באנשי מקצוע, שאינם חלק מהממשלה, דבר מועיל מאוד לשלטון”.
את ההרצאה הסוחפת בפני הארכיטקטים מסיים טהינליי בפנייה ישירה: “אני רואה בכם הארכיטקטים קוסמים שמעצבים את מרחב החיים שלנו. לצערי, לא היתה לי הזדמנות ללמוד ארכיטקטורה, אבל מה שאני כן יכול לעשות כאדם שהחיים שלו מותנים על ידי היצירות שלכם, הוא לשאול אתכם שאלות שמעסיקות אותי לעתים קרובות: מה יכול להיות תפקיד הארכיטקטים בתוך פריזמת האושר הלאומי הגולמי? מה יגידו הדורות הבאים על הדאגה שלנו לסביבה הטבעית כפי שהיא באה לידי ביטוי בעבודותיכם? האם זה אפשרי ליצור סט קריטריונים אחיד עבור כל האדריכלים בעולם, כזה שיגרום לצמצום השימוש במשאבים שאינם מתכלים ויביא לבנייה חסכונית, מוסרית ובת קיימא? האם הערים שאתם מתכננים יכולות להיבנות כך שלא יגרמו לנו להפעיל את יצר ההישרדות האפל שלנו, אלא במקום זאת יציעו חוש אחריות ושייכות? האם ממשיכנו יביטו על הדור שלנו כעל זה שהייתה לו הזכות הנדירה לבחור במסלול שייטיב עם כולנו ואכן בחר בה, או שמא נהיה הדור שנכשל לבחור והמיט על כולנו אסון.” ?
אחרי שתיקה רבת משמעות, הקהל מבין שההרצאה הסתיימה. הוא נעמד על רגליו ומריע דקות ארוכות. כשמחיאות הכפיים שוככות מעט, אומר טהינליי: “תודה רבה. עכשיו אפשר לחזור לחייך”.
נפרט כמה פרטים חשובים על בהוטן: כפי שצוין לעיל, לבהוטן יש כ- 708,427 אזרחים שמתוכם 75 אחוז בודהיסטים, 25 הינדואים. השפה היא דיאלקטים של בהוטנית ו-% 35 מאוכלוסייה מתגוררת בערים. אורך חיים ממוצע במדינה: 67.3 שנה וידיעת קרוא וכתוב: 47 אחוזים. 60 אחוזים של כלכלת בהוטן מבוססת על חקלאות. תמ”ג לנפש: 5,500 דולר (מקום 141 בעולם). שיעור אבטלה: 4 אחוזים (מקום 35 בעולם).
לא רק גן עדן
בהוטן אולי נשמעת כמו גן עדן, אבל לא תמיד, ולא לכולם. בשנים 92′-96′ גירש צבא בהוטן חמישית מאוכלוסיית המדינה בשם “עקרון השימור של התרבות והזהות הטיבטית-בודהיסטית”. למעלה מ-107 אלף בהוטנים ממוצא נפאלי, הינדואים, גורשו ממולדתם ונאלצו להשתכן בשבעה מחנות פליטים על גבולה המזרחי של נפאל. ב-2008 הכריזו ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, דנמרק, הולנד ונורווגיה שהן מסכימות לקבל את הפליטים, ואלו עברו בהדרגה ממחנות הפליטים אל המדינות המארחות כדי לנסות להתחיל את חייהם מחדש.
לאחר שמדינת בהוטן התחילה לפרסם את מדד האושר, רמת החיים במדינה השתפרה מאד וגם מדינות אחרות התחילו להתעניין במדד אושר של בהוטן.

4. החלק המאושר של היום
מבחן האושר הגדול ביותר שערכו פרופ’ דניאל כהנמן ושותפיו התבצע בקרב 909 נשים אמריקאיות עובדות. הנבחנות נדרשו לכתוב יומן המתאר את סדר יומם כסדרה של אפיזודות. אלו נותחו והתגלה כי הן מכילות 28 פעולות שונות. השלב הבא היה בדיקת שביעות רצונן לגבי הפעולות הללו על ידי הענקת ציונים בין 1 ל-6 עבור כל פעילות. התוצאות הראו שבראש רשימת ההנאה היו סקס, הירגעות עם חברים וארוחת צהריים עם עמיתים. בתחתיתה, אלו שגרמו הכי פחות אושר, היו הגעה למקום העבודה, עבודות בית וקשר עם הבוס.
הטיפול בילדים היה אחד מהפעולות הפחות מהנות עבור הנשים, אף על פי שבשיחות בעל פה הן דיווחו ברובן כי הילדים הם מקור האושר הגדול ביותר בחייהן.
עוד עלה מהמחקר שלאיכות השינה יש השפעה גדולה על הנאה מהחיים. נשים שישנו שינה לא איכותית, נהנו מהיום שלהן כמו שאשה ממוצעת נהנית לנסוע למקום העבודה. לעומת זאת, נשים שישנות טוב באופן כללי, נהנו מהיום שלהן כמו שאשה ממוצעת נהנית לצפות בטלוויזיה. פרופ’ נורברט שוורץ, שותף במחקר מאוניברסיטת מישיגן, אמר על כך: “גילינו שהשכר משפיע פחות על האושר מאשר שינה איכותית. לאור הממצא הזה, הייתי ממליץ לנשים להשקיע יותר אנרגיה באפשרות לישון טוב, מאשר באפשרות להרוויח יותר”.

לא כל מי שמרוויח יותר יהיה בהכרח יותר מאושר בחיים והמשפט הזה מתקשר לנושאים שדנו בהרחבה לעיל. מה צריך לעשות בכדי להיות מאושר? האם אתה צריך להיתקל באושר? האם כדי להיות מאושרים אנו צריכים לחשוב על עתידנו? או בדיוק הפוך, אנו נהיה מאושרים אם לא נחשוב כל דקה מה יהיה בעתיד?
“האם אנחנו מוכנים לסכן את ההישרדות של דורות העתיד ואת החיים שלנו רק בשביל האפשרות לקנות עוד דברים שאנחנו לא באמת צריכים? אנחנו צריכים שינוי” אמר טהינליי ראש ממשלת בהוטן דאז . אולי אנחנו צריכים להשתנות. אסור לנו לקבל בהכנעה את הגורל שממתין לנו. אנחנו זקוקים לערכים מחודשים ואולי גם לבצע בדיקה נוספת במה שגורם אושר לתושבי המדינה. מדובר בנושאים מורכבים לא רק בתחום של כלכלה אלא גם בתחום של פסיכולוגיה. ראינו שלא רק כלכלנים ומשפטנים עוסקים בנושא שלנו אלא גם פסיכולוגים, כמו הפסיכולוג דניאל גילברט.

5. להיתקל באושר
בספר Stumbling on Happiness מתאר דניאל גילברט, פסיכולוג בעל-שם מאוניברסיטת הרווארד, את שיגיונות הדמיון ותעתועי ראיית הנולד שגורמים לכולנו לטעות בחיזוי עתידנו ובהערכת שביעות הרצון שלנו .

בעזרת תיאורים בהירים ומלאי חיים של המחקרים העדכניים ביותר בפסיכולוגיה, מדעי המוח הקוגניטיביים, פילוסופיה וכלכלה התנהגותית, חושף גילברט את התגליות המדעיות על אודות היכולת האנושית הייחודית לדמיין את העתיד, ועל מידת היכולת שלנו לחזות עד כמה הוא ימצא חן בעינינו כשנגיע אליו. גילברט מסביר מדוע אנו יודעים מעט כל כך על נבכי לבם ונפשם של האנשים שנהיה בקרוב.

דניאל גילברט, פרופסור במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד טוען בספרו כי אנחנו חושבים על העתיד בדרך שאף בעל חיים אחר אינו מסוגל לה ולא עשה אותה או יעשה אותה אי פעם. והמעשה הפשוט, הנפוץ והשגרתי הזה הוא המאפיין המגדיר את האנושיות שלנו.

5.1 לשחק בגורל
בשלהי שנות השישים של המאה העשרים, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד התפטר ממשרתו , נסע להודו, פגש גורו ובשובו כתב ספר פופולרי בשם היה כאן עכשיו, שהמסר המרכזי שלו מתומצת באופן קולע בציווי שבשמו. המפתח לאושר, לסיפוק ולהארה, לטענת הפרופסור לשעבר, הוא להפסיק לחשוב כל כך הרבה על העתיד.
אבל למה לנסוע עד הודו ולבזבז זמן, כסף ותאי מוח רק כדי ללמוד איך לא לחשוב על העתיד? הסיבה, כידוע לכל מי שניסה אי פעם ללמוד מדיטציה, היא שהימנעות ממחשבה על העתיד היא משימה מאתגרת הרבה יותר מלהיות פרופסור לפסיכולוגיה. כדי לא לחשוב על העתיד אנחנו צריכים לשכנע את האונה הקדמית שלנו להפסיק למלא את ייעודה. וכמו לב המתבקש להפסיק לפעום, גם האונה הקדמית מתנגדת מדרך הטבע לבקשה. רובנו לא מתאמצים לחשוב על העתיד, מאחר שהדמיות מנטליות של העתיד מופיעות בתודעה שלנו באופן סדיר מבלי שנבקש ומשתלטות על כל פינה בחיי הנפש שלנו.

5.2 חיזוי ורגש
התשובה הברורה והפשוטה ביותר על השאלה הזאת היא שמחשבה על העתיד עשויה להסב עונג. אנחנו חולמים בהקיץ על הבקעת שער הניצחון ביום כיף של החברה, על תמונה משותפת עם נציג הפיס ועל המחאה בגודל של דלת.
פרופ’ דניאל גילברט טוען כי אנחנו אוהבים להשתעשע במחר הדמיוני הטוב ביותר – ומדוע לא? הרי אנחנו ממלאים את אלבומי התמונות שלנו בתצלומים של מסיבות יום הולדת ושל חופשות טרופיות, ולא של תאונות דרכים או של ביקורים בחדרי מיון, כי אנחנו רוצים להיות מאושרים כשנטייל במחוזות הזיכרון. אז מדוע לא ננקוט אותה גישה ביחס למחוזות הדמיון? העלאת עתיד מאושר בדמיון יכולה אמנם להסב לנו אושר, אך עלולות להיות לה גם השלכות מטרידות. חוקרים גילו שכאשר אנשים יכולים לדמיין אירוע כלשהו בקלות, הם מפריזים בהערכת הסבירות להתרחשותו במציאות. מאחר שרובנו מתורגלים בראיית אירועים טובים בדמיון הרבה יותר מאשר בראיית אירועים רעים, אנחנו נוטים להפריז בהערכת הסבירות שאירועים טובים יקרו לנו במציאות, וכתוצאה מכך מרגישים אופטימיות לא-מציאותית בנוגע לעתידנו.

5.3 חיזוי ושליטה
חיזוי עשוי להסב עונג ולמנוע כאב, וזו אחת הסיבות שמוחנו מתעקש להמשיך ולהפיק שפע מחשבות על העתיד. אך זו אינה הסיבה החשובה ביותר. בכל שנה, אמריקנים משלשלים בשמחה מיליוני דולרים – אולי אפילו מיליארדים – לכיסיהם של יועצי השקעות, של מורים רוחניים, של חזאי מזג אוויר ושלל גזלנים אחרים הטוענים כי ביכולתם לנבא את העתיד. אלה מאיתנו המממנים את תעשיות חיזוי העתידות האלו, לא רוצים לדעת מה צפוי לקרות רק בשביל העונג שבציפייה להתרחשויות. אנחנו רוצים לדעת מה צפוי לקרות כדי שנוכל לעשות משהו בנוגע לכך. אם שערי הריבית עומדים לזנק לשמים בחודש הבא, אנחנו רוצים להוציא את הכסף שלנו המושקע באיגרות חוב עכשיו. אם עומד לרדת גשם היום אחר הצהריים, אנחנו רוצים לקחת מטרייה הבוקר. ידע הוא כוח, והסיבה החשובה ביותר להתעקשותו של המוח שלנו לדמות את העתיד, גם כשאנחנו מעדיפים להיות כאן עכשיו וליהנות מחיי רגע של דג זהב, היא שהמוח שלנו רוצה לשלוט בחוויות המצפות לנו.
אבל למה שנרצה לשלוט בחוויותינו בעתיד?
התשובה הנכונה במפתיע היא שאנשים שואבים סיפוק מיישום השליטה – לא רק בזכות העתיד שהם קונים, אלא לשם היישום עצמו. השארת חותם – לשנות דברים, להשפיע על דברים, לגרום לדברים לקרות – היא כנראה אחד הצרכים היסודיים שהטבע העניק למוחות האנושיים, וחלק ניכר מהתנהגותנו מגיל הינקות והלאה הוא ביטוי של הרצון הזה בשליטה.

לפיכך, אם השאלה היא “למה שנרצה לשלוט בעתידנו?”, התשובה הנכונה היא שזה נותן לנו הרגשה טובה, נקודה. ההשפעה מתגמלת שמסבה לנו אושר. הפעולה של ניווט סירתנו במורד נהר הזמן היא מקור עונג, ולא משנה מהו יעדנו.

היכולת האנושית הייחודית לחשוב על העתיד המורחב מאפשרת לנו לבחור את היעדים הטובים ביותר ולהימנע מהגרועים שבהם. פרופ’ דניאל גילברט אומר שאנחנו הקופים שלמדו להביט קדימה, כי היכולת הזאת מאפשרת לנו לפשפש בכיווני הגורל שעשוי ליפול בחלקנו ולבחור את הטוב שבהם.

אנחנו רוצים – ואנחנו אמורים לרצות – לשלוט בכיוון ההתקדמות של הסירה שלנו כי יש כיוון עתידי טוב יותר מאחרים, ואפילו ממרחק כזה אנו אמורים להצליח להבדיל ביניהם.

כולנו מכוונים את עצמנו לעבר העתיד שאנו מקווים כי יסב לנו אושר, אבל מהי בעצם משמעות המילה? ואיך אפשר בכלל לקוות להגיע לתשובות מדעיות מוצקות לשאלות על משהו ערטילאי וחמקמק כמו רגש?

6. “איזהו עשיר, השמח בחלקו”
ובחזרה למקרה המעניין של בהוטן: בעוד שהעולם המודרני נתון בסחרור אינסופי של עשיית רווח וצריכה, בממלכת בהוטן שבהרי ההימלאיה מיישמים הלכה למעשה את הפתגם “איזהו עשיר, השמח בחלקו”.
כשמדינות העולם המודרני מודדות את שיעור הצמיחה שלהן על פי נתוני המשק ושואפים למלא את הקופות הלאומיות בעושר, בבהוטן מודדים את מצב האומה על פי נתוני הנפש, ושואפים למטרה לאומית נעלה יותר: צבירת אושר.

על המדיניות הכריז כאמור המלך ג’יגמה סינגיה וואנגצ’וק, שליט נאור לכל הדעות. “רק העובדה שראש מדינה הכריז שאושר חשוב יותר מיצור, זאת הכרזה אמיצה”. “הוא בעצם אמר תנו לאנשים להיות מאושרים. תנו לילדים ללכת לבית הספר, להיות בריאים לטייל ביערות… זהו הניגוד המושלם לחברה צרכנית”.

המלך אמר, במלים אחרות, “אל תהיו חמדנים והסתפקו במה שיש לכם”. זה אומר בעיקר מרחבים ירוקים עצומים שהפכו את בהוטן לגן עדן למטיילים. אין רמזורים, הכבישים מעטים ואין מים חמים בבתים. תושבי בהוטן אינם מתנגדים לצמיחה. הם רק רוצים לעשות זאת לאט, מבלי לאבד את ייחודיות התרבות שלהם כממלכה הבודהיסטית היחידה בעולם.
בבהוטן רואים בחמדנות חטא. על פי האמונה הבודהיסטית, חמדנות מגדילה את האגו, “וזה בדיוק מה שרצה המלך למנוע, את צריכת היתר שיוצאת משליטה…”.

אבל את הקידמה אי אפשר לעצור. בשנת 1999 חוברה הממלכה לרשת האינטרנט ולשידורי טלוויזיה בלוויין. כעת הפיתויים נמצאים ממש על סף דלתם של בני הדור הצעיר. “אני חייב להודות שלו הייתי במקומם הייתי חש בלחץ”, הודה שר העבודה של הממלכה. “הם צופים בטלוויזיה, גולשים באינטרנט וקוראים שבועונים. הם עוקבים אחר הנעשה בהוליווד ובעולם האופנה”. השר מודאג ובצדק. “אושר לאומי” הוא רעיון נועז. האם הוא יספיק כדי לחסום את החמדנות? צריך להתפלל לנס.

בהוטן, הממלכה הזעירה בהימלאיה, עומדת בראש המדינות באסיה בדו”ח האושר העולמי של האו”ם.
ראש ממשלתה הציע ליצור מודל כלכלי חדש שמבוסס על אושר ורווחה, והסביר: “מודל התוצר המקומי הגולמי כבר אינו רלוונטי. אנו רוצים ליצור תנאים מתאימים להשגת אושר עבור כלל האזרחים באמצעות מדיניות ציבורית”.

7. אושר ורווחה: הגדרת פרדיגמה כלכלית חדשה

הדו”ח פורסם לקראת התכנסות וועידה שכותרתה “אושר ורווחה: הגדרת פרדיגמה כלכלית חדשה”. ג’פרי סאצ’ס, כלכלן מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק שערך את דו”ח האושר העולמי,
אמר כי ניתן להשיג אושר ללא קשר לרווחה כלכלית, והמצב בארצות הברית מוכיח זאת.

כפי שפורט לעיל, מדינות עשירות כמו דנמרק, נורווגיה, פינלנד והולנד, הן המובילות במדד האושר, בעוד מדינות עניות כמו טוגו וסיירה לאון הן מאושרות פחות. מחברי הדו”ח הסבירו כי משתנים חברתיים כמו היעדר שחיתות וחירות הפרט חשובים יותר מעושר. עם זאת, הדו”ח העלה כי תמיכה סוציאלית, היעדר שחיתות וחופש אישי משפיעים יותר על האושר מעושר כלכלי.

סגן שר החוץ היפני, ג’ו נקאנו, אמר: “הממצא הזה מכונה ‘הפרדוקס של האושר’, ומעורר דיון לגבי השגת רווחה באמצעות מדיניות ממשלתית”. בדו”ח נכללות גם הצעות מעשיות לממשלות לקידום אושר, בהן: לסייע לאנשים לספק את צורכיהם הבסיסיים, לשפר שירותי בריאות הנפש ולעודד כנות ונדיבות.

8. סיכום

מקובל לחשוב כי צמיחה כלכלית המתבטאת, בין היתר, בגידול בתוצר המקומי הגולמי (תמ”ג),
משמעותה שיפור באיכות החיים של אנשים ובשגשוגן של חברות ואומות. צמיחה כלכלית
עשויה לתרום לשיפור באיכות החיים. עם זאת, חתירה להשגתה ללא ראייה רחבה של צורכי
החברה והכלכלה עלולה להוביל ליישום מדיניות קצרת רואי וצרת אופקים. מדיניות כזו עלולה
להחריף בעיות חברתיות וסביבתיות, כגון הגדלת חוסר השוויון בחלוקת ההכנסות או זיהומים
ומפגעים סביבתיים (כשלי שוק). לעתים העלויות הכלכליות-חברתיות האמיתיות של בעיות אלו
גבוהות באופן משמעותי מהתועלת הכלכלית-חברתית שבאה לידי ביטוי בגידול בתמ”ג גרֵדא.

הצמיחה הכלכלית היא אמצעי מרכזי להשגת שיפור באיכות חייהם של התושבים, אך היא איננה מטרה בלעדית. יתר על כן, על פי רוב לא ניתנת הדעת לעובדה ששיפור עכשווי באיכות חייו של התושב, המושג באמצעות ניצול המשאבים שעומדים לרשותה של מדינה – בין משאבים פיננסיים ובין משאבים טבעיים – הדבר בא על חשבון איכות החיים של הדורות הבאים וזמינות המשאבים שיעמדו לרשותם (פכי שצין בחוכמה הנציג של בהוטן ).

כפי שציינו במאמר זה מודל התוצר המקומי הגולמי כבר אינו רלוונטי. אנו רוצים ליצור תנאים מתאימים להשגת אושר עבור כלל האזרחים באמצעות מדיניות ציבורית ראויה.
המסקנה שלי היא כי מדידת הצמיחה הכלכלית, אם כך, אינה יכולה להיות מנותקת מהדרך שבה היא הושגה או ממדידת השלכותיה. בד בבד מדידת השגשוג של אומה חייבת להתבסס על מגוון אינדיקטורים במגוון תחומים וממדים אשר משפיעים ישירות על איכות החיים של התושבים, ולמעשה על האושר של התושבים.

באופן עקרוני, מדינות אמורות למקסם את האושר של אזרחיהן. מכיוון שאושר הוא קשה למדידה, המדינות המודרניות מנסות למקסם את התמ”ג. כפי שציינו לעיל, המחקרים מראים שצמיחה (המוגדרת כגידול בתמ”ג לנפש) אינה בהכרח מובילה לגידול באושר של האזרחים. אם משלבים תועלת יחסית עם שנאת הפסד, למשל, מתקבל כי האזרחים יהיו יותר מאושרים במדינות שוויוניות מאשר במדינות עם פערי הכנסה גדולים בין עניים לעשירים, בלי קשר לתמ”ג. הנושא גם מעלה שאלות פילוסופיות בנוגע למה שהמדינה צריכה למקסם, מכיוון שמה שהופך אנשים למאושרים בטווח הקצר לא בהכרח יהפוך אותם למאושרים בטווח הארוך, ובעולם של תועלת יחסית האושר יכול להיות משחק סכום אפס (כלומר יותר אושר בשבילך = פחות אושר בשבילי).
המסקנות הנובעות מתועלת יחסית ואדפטציה לגבי האושר האישי של כל אחד מכם הן די טריוויאליות, ומופיעות גם בספרים אחרים של כלכלה התנהגותית. אם אנחנו נגור ברמת אביב, מוקפים באנשים שעבורם הסטנדרט הוא לטוס לחופשות סקי פעמיים בשנה, ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו לטוס רק פעם בשנה, יתכן כי נרגיש שאנחנו בתחתית וזאת בעיקר בשל ההיבט ההשוואתי (כפי שקרה בבהוטן ובקובה או בכל מקום אחר בעולם).

המקרה המעניין של בהוטן סיפק לנו תירוץ טוב לדבר ולכתוב על משהו שהוא באמת חשוב, על האושר שלנו, של התושבים ועל התפקיד של המדינה בקיום המטרה זו.
מי קובע מי יותר מאושר ועל פי אלו קריטריונים? ככל שנעשה השוואה עם כלים מערביים, הרבה מדינות יהיו מדורגות בחלק התחתון של המדד. במחקרים והדו”חות השונים שפורסמו בעשור האחרון אנו יכולים להתרשם כי הנושא נמצא על השולחן ויש לתת לו את החשיבות הראויה. במדינת בהוטן החליטו שכסף וצמיחה כלכלית זה לא מספיק – אנשים צריכים גם להיות מאושרים.
ובנימה אישית, חשבתי לעצמי מה דעתי לגבי המושג אושר עבורי. בגיל 52 ולאור הניסיון האישי והמקצועי בחיים שלי, התחלתי להרהר על מהות החיים ומרדף אחר כסף, והבנתי שאין זה הכל בחיים וכי מרדף אחר כסף לא בהכרח יקנה לי אושר. גם שאלתי את עצמי מה אני רוצה שהילדים שלי יהיו כאשר יהיו גדולים? תשובתי הינה ברורה: אני רוצה שיהיו מאושרים.